Notice: הפונקציה add_theme_support( 'html5' ) נקרא בצורה לא תקינה. יש להעביר מערך של סוגים. למידע נוסף כנסו לניפוי תקלות בוורדפרס. (הודעה זו נוספה בגרסה 3.6.1.) in /var/www/wp-includes/functions.php on line 6114
הסרסור הנסתר – מאמר מאת עו"ד רוני אלוני סדובניק – סיוע משפטי לנשים – ייצוג נפגעי עבירה – רוני אלוני סדובניק עו"ד – הטרדה מינית בעבודה
ייצוג נפגעי עבירה – רוני אלוני סדובניק עו"ד – הטרדה מינית בעבודה

הסרסור הנסתר – מאמר מאת עו"ד רוני אלוני סדובניק – סיוע משפטי לנשים

הגשת ערר על סגירת תיק במשטרה, סגירת תיק בפרקליטות או ערעור על סגירת תיק, ע"פ הצורך.

הגשת ערר על סגירת תיק במשטרה, סגירת תיק בפרקליטות או ערעור על סגירת תיק חקירה.

הסרסור הנסתר – מאמר מאת עו"ד רוני אלוני סדובניק

העיתונות הישראלית כחולייה בשרשרת הסחר-בנשים

היבטים משפטיים וכלכליים של מוֹדעות- פרסום לשירותי-זנות

רוני אלוני-סדובניק

עו"ד רוני אלוני סדובניק

מבוא

סחר בנשים הוא המופע המודרני של עבדוּת. כמו בימי קדם, נמכרות/ים לעבדות ילדות, ילדים ונשים

מארצות עניות. ה"סחורה" האנושית היא ענף יצוא, בדיוק כמו כל סחורה אחרת, כאשר הנשים

והילדים נמכרות/ים לסוגים שונים של עבדות ושיעבוד, כולל שיעבוד מיני לפדופילים, לכל המרבה

במחיר.

המונח המכובס "סחר בנשים" אינו מבטא את המשמעות המחרידה שבשלילת חירות בנות ובני אדם

בשל מצבם הכלכלי. המונח אף איננו מכיל את האילוץ האבסורדי של הנשים הנסחרות לעשות את

הנדרש מהן בכפייה, בתקווה לרכוש מחדש את חירותן העצמונית.

תחום הסחר בנשים למטרות זנות נחלק לשתי קבוצות אופייניות:

1. הקבוצה האחת – הקרבן הקלאסית: נשים צעירות ממדינות עניות, שיודעות כי הן עומדות לעסוק

בזנות כדי להרוויח כסף. אבל, הן לא יודעות כי ייאלצו לעסוק בזנות בכפייה שנים ארוכות וללא כל

תמורה, כדי לעמוד בדרישות הסוחרים-הסרסורים לכסות את עלויותיהן-לכאורה.

כשהן מגיעות ארצה, דרכונן נלקח מהן, הן נאנסות ונכלאות במרתפים ומחויבת לקיים יחסי מין

באינטנסיביות בלתי נסבלת.

2. הקבוצה השנייה – נשים ממדינות עניות, שהובטח להן כי יועסקו בריקוד, בהוראה או במקצועות

אחרים. הן לא יודעות כי הסוחרים-הסרסורים מיעדים אותן לעסוק בזנות. כאשר המציאות המרה

טופחת על פניהן, הן מבצעות בהכנעה את הנדרש מהן, בתקווה כי בתום התקופה הנוראה הן ישוחררו

מכבלי המשעבדים. הן מאמינות, כי יתאפשר להן לקנות את חירותן במחיר שתיקה וכניעה למתעללים

ולגחמותיהם.

כיוון שהנשים בשתי הקבוצות עושות את הנדרש מהן, הן נחזות, בטעות ושלא בטובתן, לבעלות "רצון

חופשי". אבל, אין בנמצא אישה, איש, ילד או ילדה, שמרצון חופשי יסכימו להיות נחדרים בידי 20

גברים זרים ביממה. הטענה הנשמעת כי "הן אוהבות את זה", או עושות זאת מבחירה כלכלית

חופשית – היא הזויה ומופרכת.

מנתוני מחקרים, שהציגו גופים מוסמכים בוועדת המשנה של הכנסת למאבק בסחר בנשים, בשנים

2007-2004 , ניתן להסיק כחזקה משפטית תקפה, כי קיימת "קבוצת סיכון מוגדרת" של נפגעות

שיעבוד מיני ממושך בתא המשפחתי, אשר ללא טיפול ושיקום בגיל הנעורים, וללא ליווי ביציאה

מהבית הפוגע לחיים הבוגרים – מהווה קבוצת- יעד ראשונה להילכד במעגל- חיים שמאפייניו שימוש

בסמים קשים, מאסר בבתי-כלא, ושיעבוד חוזר לזנות בידי מקרבנים חדשים.

מהנתונים שהוצגו בכנסת עולים הנתונים הבאים:

1. כ 95%- מהאסירות בבתי-הכלא לנשים בישראל הן נפגעות גילוי עריות. זאת מנתוני הרשות

לשיקום האסיר.

2. כ 90%- מהנשים והילדות/ים החיים בזנות נפגעו מגילוי עריות. זאת ממחקר שערכה ד"ר ענת גור

בנושא נשים במעגל הזנות, שכותרתו "הסרסור שלי לא היה צריך ללמד אותי דבר, אבא לימד

2

אותי הכול בבית".

3. כ 95%- מהנשים המכורות לסמים חוו גילוי עריות בילדותן. כך קבעה הרשות למלחמה בסמים.

מהנתונים שלעיל עולה המסקנה הברורה, כי מכירת הגוף הנשי לצורכי מין איננה בחירה חופשית!

המדובר בא/נשים, ששועבדו לעבדוּת בתוך התא המשפחתי, במסגרות אומְנוֹת ומאמצים, מוכפפות/ים

משפטית לרגליו ולחלציו של משעבד פטריארכלי (אב, אח, סב, דוד וכד'). א/נשים אלה אולצו לספק

צרכים מיניים בקביעות, לאורך שנים רבות, בדומה לקרבנות סחר בנשים עפ"י הגדרתן בחוק איסור

סחר בבני-אדם 2007- , תוך נתינות לשליטתו של "הממונה" או האפוטרופוס החוקי. אין פלא אפוא,

שא/נשים המשמשות/ים שפחות ועבדים מיניים מילדותם, מהווים את קבוצת הסיכון הראשונה

והכמעט בלעדית להידרדר למעגל הזנות והסמים הקשים.

קבוצה א/נשים זו, שבה נפגעות ונפגעי גילוי עריות ופדופיליה, מופלית לרעה ע"י המוסד לביטוח

לאומי. המוסד אינו מכיר בקרבן הפונה לקבל גמלה, ואינו מכיר בנזקי שעבוד מיני של שנים כגורם

לפגיעה אנושה בכושר העבודה. הוא מתנה קבלת סיוע באישורים פסיכיאטריים, שיעידו כי הפונה

נוטל/ת בקביעות תרופות פסיכיאטריות להפרעת דחק פוסט-טראומטית.

אם לא די בכך, סעיף בחוק הביטוח הלאומי קובע, כי זכאי/ת אינו יכול לקבל שתי גמלאות ועליו

לוותר על אחת מהן. כתוצאה ממדיניות זו, נשים, אימהות המוכרות במוסד לביטוח לאומי (בטל"א)

לקצבת נכות בסך כ 2,300- שקל בחודש, הן היחידות שנשללת מהן הזכות לקבל דמי מזונות עבור

ילדיהן הקטינים – למרות שמזונות אלה לא משולמים בידי האב (אם בכלל ישנו כזה). אפילו אם יש

בידיהן פסק-דין למזונות מבטל"א, המדינה שוללת מהקטינים מזונות, בטענה כי האם כבר מקבלת

קצבת נכות.

אחוזי הנשים מקבוצה זו, הנופלות למעגל הזנות, הם עצומים, ומספרן מתקרב ל 20,000- . זוהי קרקע

פורייה למיסוד תעשיית זנות חדשה, מקומית, עכשווית. נציין, כי באחרונה מתגברת תופעת הזנות של

נערים, ואלפים מהם כבר נשבו שלא-בטובתם בתעשיית הזנות.

המונח "סחר בנשים" אינו מתכוון רק למעשה הרכישה והמכירה של גוף האדם. היטיב לנסח אותו

כבוד השופט העליון בדימוס, מישאל חשין: "אין נפקא מינה אם מדובר בעסקה להשכרת הגוף לחצי

שעה או לשנה שלמה – עסקה בגוף האדם היא עסקה אסורה."

(עפ 10545/04 מדינת ישראל נ' פליקס אלדנקו, פורסם בנבו).

התופעה של סחר בנשים איננה רק פשע נגד האנושות והפרה בוטה של זכויות אדם בסיסיות. היא

מהווה איום על המרקם החברתי של המדינה וערכיה המוסריים. מדינה הדואגת לביטחונה וחוסנה לא

יכולה לאפשר שוק הסוחר לצורכי זנות בנשים, נערות ונערים.

קרבנות סחר בנשים סובלות ניצול חמור ביותר מידי סרסוריהן, סוחריהן ולקוחותיהן. התופעה

התפשטה בישראל להיקפים מדאיגים מתחילת שנות התשעים ועד לחקיקתו של "חוק איסור סחר

. בבני אדם", בינואר 2007

"שוק הבשר האנושי" מתאפשר הודות לפשיעה מאורגנת של עבריינים קלאסיים, אך בעיקר בגלל

שיתוף פעולה בין גורמים כלכליים הנחשבים לגיטימיים. אלה מהווים חוליות משמעותיות בשרשרת

הסחר בנשים. חוליה רצינית בשרשרת הזאת היא התקשורת המודפסת והאינטרנטית הישראלית,

האחראית לפרסום מודעות המשווקות שירותי זנות, ומודעות שמטרתן גיוס קרבנות חדשים לתחום

הסחר בנשים למטרות זנות. המודעות מופיעות באתרי אינטרנט, במגזיני סקס ובמקומונים מודפסים

של העיתונים המובילים בישראל. חלקן מנוסח בצורה ישירה וגלויה, חלקן בטשטוש קל.

פרסום המודעות מכניס לכלי התקשורת האלה סכומי-עתק, המוערכים בכ- 22 מיליון שקל בשנה. לפי

הערכה, המודעות במקומונים של שלושת העיתונים הגדולים – "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ"

– מכניסות לכיסי בעליהם כחמישה מיליון שקל בשנה.

רשימת העבירות הפליליות העולות מפרסום המודעות היא ארוכה, וכוללת: סיוע לסרסרות, סיוע

3

לסחר בנשים, פרסום תועבה, הבאת אדם לידי עיסוק בזנות.

בשנת 1995 הוקמה ועדה ציבורית בניסיון לקבוע מדיניות לטיפול בפרסום המודעות,

אולם המלצותיה לא יושמו ע"י העיתונים למרות שהתחייבו לכך. לכן, בשנת 1998 הוכנס תיקון לחוק,

שחייב את העיתונים לחדול מפרסום מודעות לשירותי מין. גם הפעם, למרות התיקון לחוק ולמרות

אזהרות מפורשות שקיבל כל אחד מהעיתונים, המשיכו העיתונים בפרסומים כאילו כלום. אם לא די

בכך, מאז תיקון החוק, רשויות האכיפה נמנעו כמעט לחלוטין מטיפול בנושא.

הגורמים למדיניות זאת הם כלכליים, עקרוניים וביורוקרטיים, וכוללים התנערות של המשטרה

והפרקליטות מהאחריות לאכיפה, כשכל אחד משני הגופים מטיל את האחריות על האחר.

גם מועצת העיתונות סירבה במשך השנים לטפל בנושא, בטענה כי היא נעדרת כלים וסמכות.

בשנים האחרונות, היו כמה הדים בודדים שסימנו שינוי מדיניות בנושא: הרשעה של העיתונים

הגדולים בעבירת פרסום מודעות זנות. אבל, כאמור, היו אלה הדים בודדים, שלמרות דרישות חוזרות

ונשנות מצד ארגוני נשים פמיניסטיות לא הפכו למדיניות אכיפה, שתעקור את התופעה מן השורש.

בשנת 2006 , ועדת המשנה למאבק בסחר בנשים, בראשות ח"כ זהבה גלאון, קבעה מועד לדיון בכנסת,

שכותרתו: "פרסום מודעות מין והגברת תופעת הסחר בנשים – כישלון מערכות האכיפה במניעת

הפרסומים."

לוועדה הוגש דו"ח מיוחד בנושא ע"י המטה למאבק בסחר בנשים. הדו"ח סוקר לעומק את תפקיד

התקשורת בישראל ומציג אותה כשחקנית משמעותית בתעשיית המין, הסוחרת ומנצלת נשים

בישראל.

הפתרון הפשוט והנוח לאכיפת החוקים הקיימים, בצירוף כבוד בסיסי לבנות ובני אדם ולשלטון

החוק, די בהם כדי לנתץ ולנתק חולייה זו משרשרת הכבילה והשעבוד.

התפתחות השוק

כאמור, תופעת הסחר בנשים התפשטה בשנות התשעים להיקפים מדאיגים. התוצאות התבטאו בשינוי

דרסטי של שוק הזנות ה'מסורתי', שפעל עד אז בשולי החברה וקיבל יחס של סטאטוס-קוו סובלני הן

מהציבור והן מהרשויות. לתחום נכנסו ארגוני-פשיעה חדשים, שמורכבים מאנשים ממדינות חבר-

העמים והמדינות הבלטיות. ארגונים אלה פועלים בעוצמה רבה בשווקים הבינלאומי והישראלי

הסוחרים בנשים. הקרבנות מגיעות מחו"ל, מישראל ומשטחי הרשות הפלסטינית. בין מדינות המקור

בחו"ל: מולדובה, אוזבקיסטאן, אזרבייג'אן, אוקראינה, הודו, תאילנד, נפאל, סין.

כתוצאה ממעבר התופעה מהשוליים למרכז החברתי, הפכה הזנות לסוג של בילוי אופנתי עבור גברים

צעירים ונורמטיבים, חלקם בעלי סטטוס חברתי גבוה. גברים אלה מינפו את התעשייה והוסיפו לה

מימד לגיטימי כשל פעילות ספורטיבית בשעות הפנאי.

הביקוש הרב שנוצר לשירותי זנות, הגביר את קצב החדרת נשים נסחרות לזנות לישראל.

"נתיב – לשכת הקשר", גוף הפועל כיחידת- סמך במשרד ראש הממשלה, ניהל את הקליטה של יהודי

מדינות חבר-העמים בישראל. בפגישת-עבודה, שנערכה במשרדי "נתיב" עם נציגי המטה למאבק

בסחר בנשים, סיפרו אנשי "נתיב" כי הם מתמודדים עם גל עצום של הברחת נשים לישראל, הנעשה

בידי סוחרי נשים בינלאומיים. הסוחרים עושים זאת באמצעות רכישת ויזות עלייה, ואף מקבלים

מהמדינה "סל קליטה". אנשי "נתיב" הצליחו להאט את התופעה.

הלחץ הכבד שהפעילו ארגוני הנשים וארגונים לזכויות אדם גרם לרשויות האכיפה להכביד-ידיהם על

סוחרי הנשים. כתוצאה מכך, ירד מספר הנשים קורבנות הסחר לכמה מאות בשנת 2008 , ועדיין

המספר הוא מפלצתי.

4

הנשים, המשתייכות לארגונים האקטיביסטיים הפמיניסטיים, הפועלות בתוך ציבור הנפגעות וכחלק

מהן, סוברות כי התעשייה אכן משנה כיוון: רבים מהנסחרים לזנות בשנת 2012 הן נשים, נערות

ונערים ישראלים ופלסטינאים משטחי הרשות הפלסטינית, ולא ממדינות חבר-העמים.

פריחת תעשיית הזנות בישראל

שוק הזנות בישראל מגלגל למעלה משמונה מיליארד שקל בשנה. סכום-עתק זה מבהיר מדוע ארגוני

הפשיעה וכל המעורבים בו נאחזים בו בציפורניהם. כדי לשמור על האינטרסים שלהם, אפילו שיפרו

הארגונים למראית-עין את תנאי החזקתן של שפחות המין: אם בעבר נכבלו נערות במרתפים אפלים

כשהן מורעבות וחולות – כעת השפחות חיות בתנאים פיזיים "אנושיים" יותר, הן מחזיקות בדרכונים

שלהן, הן מקבלות כמה שקלים שכר על עבודתן, והן אפילו יכולות לצאת החוצה כשהן מלוּוֹת

בהשגחה כבדה של גברים-סוחרים.

רוב הנשים הישראליות והפלסטינאיות שתפסו בעל-כורחן את מקומן של הנשים הזרות, הן

נרקומניות, בעלות חובות כספיים כבדים, נכות נפשית בשל פגיעוֹת מיניות בעבר, ועובדות זרות.

פרק א: הגדרת הבעיה

"אין ספק כי פרסום הזנות, המיידע לקוחות פוטנציאליים על קיומן של נשים העוסקות

בכך, נצרך למען הבאתו של אדם לעסוק בזנות. הפרסום הוא תנאי הכרחי, אם כי לא

מספיק, ליצירת מקום המבטיח לקוחות לזנות … פרסום שירותי הזנות אותם מציע

המשרד הוא פעילות בעלת קשר ישיר לזנות."

(ע"פ 10545/04 מדינת ישראל נגד אלדנקו ואח' (עליון), החלטה מיום 6.2.2006 , כב' השופט א' רובינשטיין,

.( פיסקה 21

"… וכל הנוטל עיתון לידיו בימינו, יידע כי לעניין זה לא נשתנה דבר; כך הם

הפרסומים, והכל יודעים פרסומים אלה על שום מה ולמה באו; מה לנו שנאריך."

441 , כב' השופט מיכאל חשין בדעת מיעוט, מופיע בנבו). ( (ע"פ 3520/91 הלנה תורג'מן נ. מדינת ישראל, מז( 1

1. סחר בנשים בישראל

א. היסטוריה וסטטיסטיקה

עקב אופייה החשאי של התופעה, לא ניתן לדעת במדויק כמה קרבנות, ישראליות וזרות, מנוצלות

בישראל בכל רגע נתון. גורמים בממשלה טוענים, כי יותר מ- 3,000 נשים נסחרו בישראל. לעומתם,

בארגונים הוולונטריים טוענים למספר גבוה פי כמה.

נוכח צמצום מספר הנשים הזרות הנסחרות לזנות, ההיצע קטן אך הביקוש נותר בעינו. כך נשאבות/ים

פנימה למלא את הדרישה בשוק א/נשים מתוך קבוצת-הסיכון לחיים בזנות, הן/ם נפגעות ונפגעי גילוי

עריות ופדופיליה. התעלמות הממשלה מקבוצה אנושית פגועה זו, משחקת לידי סוחרי-סרסורי

תעשיית המין. היעדר טיפול נפשי, שיקום ותמיכה לקבוצת הסיכון בגילאי 25-16 , מטפחת את

הפוטנציאל לגידול תעשיית הזנות בישראל בשנים הקרובות.

המונח "גילוי עריות" כלל אינו מתאים לתיאור העבירה של שיעבוד מיני בכוח-השררה של קטין/ה

בידי האפוטרופסים שלו. קטינות וקטינים אלה כלואים במשך השנים בבתים משעבדים, נתונים

לשליטתם המוחלטת מהבחינות הפיזית, המינית והכלכלית.

קבוצה זו צריכה להיקרא "נפגעי סחר בילדות/ים לזנות", כיוון שאין נפקא מינה אם המשעבד השולט

בחירותו והופך אותו קרבן הוא בן משפחה או זר, ואין זה משנה אם מי שצורך את המין הוא לקוח זר

5

או המשעבד עצמו. הנפקות המשפטית של שיעבוד אדם בכפייה לצורכי-מין, תוך שלילת חירותו,

צריכה להכיל גם את קבוצת נפגעי עריות. משלא נעשה הדבר עד כה, הרי שהמדינה במחדלה מנפיקה

דור חדש של קרבנות סחר לזנות עבור תעשיית הזנות, הפעם מתוצרת מקומית.

מנתוני "איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית" ומנתוני מרכז המחקר של הכנסת עולה,

כי בכל שנה מדווחות/ים כ 7,000- ילדות, נערות ונשים ועוד כ 2,000- ילדים, נערים וגברים על פגיעוֹת

מיניות. למרבית הזוועה, חלקן/ם דור שני לקרבנות גילוי עריות ופדופיליה.

יצוא ויבוא נשים למזרח-התיכון

בכל אחד משלבי הסחר בהן, עוברות הנשים המנוצלות התעללות, הכוללת אונס, אלימות, הרעבה,

ושימוש כפוי בסמים קשים. נשים שנוצלו בשוק הזנות הישראלי והאמינו כי יפדו עצמן ויחזרו להיות

בנות-חורין – לרוע מזלן נמכרות לזנות בשנית ובשלישית, בפעמים אלה למדינות אחרות. ארגוני

הפשיעה המסרסרים בנשים סוחרים בהן עם מדינות במפרץ הפרסי, סוריה, לבנון וסעודיה. במדינות

אלה לא פועלים ארגונים לזכויות נשים ולזכויות אדם, שיכולים לסייע להן, וגורלן המר לוט בערפל.

רבות מהן נעלמות לעד במדינות ערב.

במצריים מתקיים זה שנים רבות מסחר בילדות בתולות. כ 12,000- ילדות נמכרות בכל שנה ע"י

הוריהן העניים לגברים עשירים ובעלי שררה בסעודיה. הילדות מכונות "כלות הלילה". כל ילדה

נאנסת במהלך לילה אחד ע"י הגבר שקנה אותה. ביום שלמחרת הוא שולח אותה בחזרה לבית הוריה.

ארגון נשים ערביות פמיניסטיות, דו"ח בנושא "סחר בבני אדם (SAWA) בשנת 2008 פרסם סאווא

וזנות בכפייה של נשים ונערות פלסטינאיות". הדו"ח המטלטל מנתח ארבעה דפוסים עיקריים של

תנועת הסחר בא/נשים במדינת ישראל: 1. מישראל לשטח הגדה המערבית, 2. מהגדה המערבית

למזרח ירושלים ולישראל, 3. בתחומי הגדה המערבית, 4. מרצועת עזה לתוך ישראל.

צעיר ערבי מבית חנינא שצוטט בדו"ח, דיווח כך:

"לרמאללה מגיעות נשים רוסיות מאריאל. נשים פלסטינאיות מקלקיליה עומדות

בצומת ירקונים. ישנן תלמידות עזתיות שיוצאות מעזה ללימודים. למשל, בביר-

זית הן גרות במעונות של האוניברסיטה, אבל המשפחות שלהן לא יכולות לשלוח

להן כסף, לכן הן מוכנות למכור את גופן גם תמורת כרטיס טלפון או נסיעה

באוטובוס … ברמאללה יש בתי-קפה שבהם המלצריות ובעלי-הבית מציעים

אותן לבאי בית- הקפה. הרבה מהפלסטינאים, למרות המחסומים, מגיעים לתל-

.( אביב לצרוך זנות." (מערבית: גל תורן וליבי בן נפתלי, מרס 2012

קרן הנשים באו"ם, המספקת unifem הדו"ח הזה, שמיפה את הסחר בנשים פלסטינאיות לזנות, מומן ע"י

סיוע כלכלי וטכני לתכניות אסטרטגיות פורצות דרך לטיפוח העצמה של נשים ולשוויון בין המינים.

השוק המקומי והבינלאומי בישראל

כאמור, ישראל התקדמה במידת-מה בלוחמה נגד הסחר בבנות ובני אדם. בשנת 2001 קיבלה ישראל

את הדירוג הנמוך ביותר עבור מאמציה להיאבק בסחר בא/נשים לזנות, ואוימה בסנקציות כלכליות

מצד מחלקת המדינה האמריקאית. המחלקה מפרסמת דו"ח שנתי, המדרג את מדינות העולם בנושא

סחר בבני אדם.

מאז, בעזרת עבודתה המעולה של ח"כ זהבה גלאון, יו"ר ועדת החקירה הפרלמנטרית לעניין הסחר

בנשים, ישראל עשתה צעדים משמעותיים לשינוי מדיניותה בנושא. הכנסת חוקקה חוקים, שקובעים

עונשי מינימום לסוחרים, מקנים סמכויות חדשות לרשויות האכיפה, ומבטיחים הגנה בסיסית

לקרבנות שאותרו. בנוסף, הוקם מקלט לטיפול בקרבנות הסחר בנשים.

6

לקראת תום כהונת הממשלה בראשות אהוד אולמרט, הצליח יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה

דאז, ח"כ גדעון סער, לאשר בממשלה תקציב של 400 מיליון שקל, שיחולק לתקופה של חמש שנים,

עבור תכניות הסיוע לקרבנות תעשיית המין. אבל, הממשלה בראשות בנימין נתניהו, גם בחלוף שלוש

כהונות, לא עשו כמעט דבר כדי לממש את ההחלטה הזאת וכדי להגשים את ההבטחות שנתנו בערבי

הבחירות, לפיהן תינקט כל דרך שתידרש לשיקום נפגעות תקיפה מינית וזנות.

בינואר 2007 נכנס לתוקפו חוק איסור סחר בבני-אדם – פרי עבודת צוות מדהימה של קואליציית 40

ארגוני נשים למאבק בסחר בנשים, בהובלתה של ח"כ גלאון, שכיהנה באותם ימים כיו"ר הראשונה

של ועדת המשנה למיגור סחר בנשים לזנות. בשנת 2012 עבר בכנסת חוק הפללת לקוחות הזנות, שיזמו

ח"כ גלאון וח"כ אורית זוארץ, שהחליפה אותה כיו"ר הוועדה למאבק בסחר בנשים.

אבל, לצד המאמצים הראויים לשבח של הכנסת, קיימות בשטח בעיות רבות: רוב קרבנות העבירה

כלל אינן מזוהות, בשל היעדר מנגנון זיהוי ברור ובשל היעדר משאבים לאיתורן. ההגדרה "קרבן

סחר" היא שרירותית, ואינה משתנה בקצב שבו משתנים המאפיינים של נשים המשועבדות כלכלית

כשפחות מין.

בעתיד, יש להתייחס גם לתופעה המטרידה של שיעבוד לעבדוּת של נשים בידי מעסיקיהן, בעיקר

בתחום הסיעוד, וכן לתעשיית הילדות/ים המוצאות/ים לאומנות, פנימיות ואימוצים, אשר שם

משועבדים לעבדות, הכוללת עבדוּת מינית מכפירה בידי "הממונה האחראי" עליהן/ם.

העונשים הנקבעים בפסקי-דין לסוחרי נשים עדיין אינם ראויים. רוב התיקים מסתיימים בעסקאות

טיעון קלות מדיי. משנת 2007 מעכב משרד המשפטים התקנת תקנות, שיסדירו העברת כספים לקרן

למניעה והגנה על בנות ובני אדם המשועבדים לזנות. אי לכך, הנשים קרבנות-העבירה לא מקבלות

פיצוי הולם מהמדינה ומהעבריינים האחראים לניצולן.

כיום, מדורגת ישראל ע"י מחלקת המדינה האמריקאית בדירוג הביניים, כמדינה שאיננה עומדת

בסטנדרטים המינימליים, אבל עושה מאמצים מהותיים למאבק בסחר בא/נשים.

2. העיתונות כסרסור- מתווך: מודעות המשרתות את סוחרי הנשים

כאמור, התקשורת המודפסת והאינטרנטית מסייעת לעבירת הסחר בנשים באמצעות פרסום מודעות

בנושא. להלן ארבעה הסוגים העיקריים של מודעות לשיווק שירותי-מין וסחר-בנשים:

1. מודעות המציעות שירותי זנות: מודעות שבועיות או יומיות, המציעות שירותי מין שונים.

בעבר המודעות נוסחו במילים "אירוח" ו"ליווי" ולוּו באיורים וולגריים, כיום הן מציעות במפורש

שירותי- מין והן מלוות בצילומים חשופים ופרובוקטיביים של נשים. בשלושת העיתונים הגדולים,

המודעות מנוסחות מעט יותר בערפול, כאשר כהסוואה מוכנסות אליהן המילים "עיסוי", "שיחות

ארוטיות", "היכרויות", "חשפנות", וגם "שכר עצום!!! לנאות!!! בדירה יוקרתית ודיסקרטית

בחיפה!!!". המודעות מתפרסמות בקביעות בין הצעות עבודה נורמטיביות, במדורי "דרושים", והן

חשופות לעיני כול.

2. מודעות "דרושות" לגיוס קרבנות: מודעות שמטרתן לצוד קרבנות חדשים לתעשיית המין.

לעתים הן מופיעות כמודעה המשווקת שירותי-מין, בצירוף המילים "פלוס דרושות". למשל: "רוסית

תימנית מרוקאית ועוד מטורף וליברלי במיוחד לפינוק שיגיע לבית מלון, ביתך 24 שעות ביממה,

דרושות טלפון …"

לעתים המודעות מופיעות בגלוי, עם ציון אופי המעסיק או העבודה. למשל: "למשרד ליווי יוקרתי

רווחי ומתחשב דרושות רציניות שרוצות לעשות כסף והרבה 3000-2500 ש"ח ביום מובטח. לפרטים

טל' …". המודעות הגלויות מופיעות לרוב באתרי אינטרנט ובחוברות לשירותי-מין.

המודעות המתפרסמות כיום בתקשורת ובפרסומים מודפסים – עלונים וחוברות – התפשטו כווירוס

7

קטלני במרחב הציבורי שלנו. הפרסומים האגרסיביים האלה מעודדים פדופיליה בכך שהם עושים

שימוש אסור במצגת ויזואלית של קטינות, שלכאורה מציעות שירותי-מין בתשלום. טקסט שגור

בפרסומים אלה הוא "סטייל בת השכן", לצד צילום של צעירה הלבושה בבגדי תינוקת ומוצץ בפיה.

פרסומים אלה הפרו את הסטטוס- קוו שהתקיים בעבר, לפיו זנות מקומה בשולי החיים, מחוץ

לאספקלריה הציבורית.

עולם הפרסום בישראל רמס בגסות את כללי האתיקה בתחום, והפך שותף כלכלי לאתנן. לפי הגדרת

חוק העונשין, התקשרות מסייעת ושותפה לעבירה של הבאת אדם לעיסוק בזנות ושידול לצריכת

שירותי זנות. חמורה ביותר העובדה, שעולם הפרסום מייצר לעצמו פרנסה מהתחום: קופירייטרים,

מוכרי מודעות ושטחי פרסום, מפעילי אתרים באינטרנט, בתי- דפוס, גרפיקאים ועוד, משתכרים

מעיצוב התודעה הציבורית של הדור הצעיר בנושא נשים. המסר המוחדר הוא, כי גוף האישה הוא

חפץ שנועד לספק צרכים מיניים בתמורה לתשלום כספי. בכך, התקשורת והפרסומאים שותפים

כבדי- משקל בתעשייה, המגלגלת הון מהחפצת נשים סטריאוטיפית ודה- הומניזציה שלהן.

בחלל הדיון דנן, מהדהדת השאלה המשפטית: האם בעלי העיתונים הגדולים, נוני מוזס – "ידיעות

תקשורת", עופר נמרודי (עד שנת 2011 ) ונוחי דנקנר (משנת 2011 ) – "הכשרת היישוב", ועמוס

שוקן – "רשת שוקן", נושאים באחריות פלילית מכוח דיני השליחות?

3. מודעות המפרנסות בתי-מלון: ישנם בתי-מלון שמהווים חולייה בשרשרת הסחר בנשים, בכך

שהם מעמידים לרשות הסרסורים אתר פיזי לניצול מיני של הקרבנות. השכרת חדר על בסיס יומי

איננה מהווה עבירה כשלעצמה, אך השכרת מקום לשם עיסוק בזנות אסורה עפ"י חוק העונשין. בתי-

מלון שונים עוברים עבירה זו בכך, שהם מציעים עסקאות (דילים) ישירות לסרסורים ולסוחרים ואף

ללקוחות עצמם. ההצעות ללקוחות נעשות באמצעות פרסום מודעות, שמופיעות באתרי סקס

ובחוברות לשירותי-מין. דוגמה לנוסח כזה: "מלונית חדרים, הירקון 98 ת"א, חדש! מבצע! 20%

הנחה לפונה דרך מודעה זו!!!! השכרת חדרים יומית או על בסיס שעות".

4. מודעות חוקיות לתעשיית-המין הלא-חוקית: מבחינה חוקית, לא כל עסק שקשור

לתעשיית המין איננו חוקי. למשל: חשפנות, ריקוד ארוטי, שיחות ארוטיות. עם זאת, אין להתחמק

מהעובדה, כי תעשיות אלו קשורות בהדיקות לעולם הסחר והסרסרות. מועדוני חשפנות משמשים

אתרים פיזיים לביצוע אקטים מיניים. שירותי שיחות ארוטיות מציעים מפגשים פיזיים למתקשרים.

מודעות כאלה נפוצות מאוד גם במקומונים של העיתונים הגדולים, לעתים בסמיכות לפעילויות שעות

הפנאי למבוגרים ולילדים (תשבצים, חידות וכד').

3. היבטים פיננסיים

מפרסמי המודעות, כמו גורמים אחרים בשרשרת הסחר בנשים והזנות, מוּנעים בבירור ע"י כסף.

המודעות מהוות הכנסה עצומה לעיתונים, לחוברות לשירותי מין ולאתרי אינטרנט.

בהיעדר זכות עיון בספרים הפיננסים של העיתונים ושל אתרי אינטרנט, אי-אפשר להצביע על סכומי

הכסף המדויקים שהפרסומים האלה מכניסים בשנה, אבל ההערכה היא שמדובר בכ 22- מיליון שקל

בשנה.

תעריפי המודעות

בתקשורת הכתובה המחיר משתנה מעיתון לעיתון, אך הממוצע למודעת מילים קטנה מאוד, בשטח

חצי אינץ', הוא כ 500- שקל. כשמשכללים את מספר המודעות המופיעות בתקשורת הכתובה בחודש,

בממוצע, מתקבלת הכנסה של לפחות חמישה מליון שקל בשנה רק לשלושת העיתונים הגדולים.

הודעות נציגי העיתונים

8

בשנת 2000 הוקמה ועדת חקירה פרלמנטרית לעניין הסחר בנשים, בראשות ח"כ זהבה גלאון, כדי

לחקור את תופעת הסחר בנשים שהתעצמה בישראל. נוכח הקשר הישיר שבין פרסום מודעות שירותי-

מין לתופעה, ראתה הוועדה לנכון לקיים מספר ישיבות ממוקדות בנושא פרסום שירותי-מין והקשר

בינו לבין התופעה כולה.

לשתי הישיבות הראשונות של הוועדה הוזמנו נציגי העיתונים הגדולים, שנתבקשו להסביר את

העובדה, כי לא יישמו את החוק האוסר על פרסום שירותי-מין. נציגי "ידיעות אחרונות" לא נענו

לבקשות להשתתף בדיונים. לישיבה הראשונה, שנערכה ב 16.1.2002- , הגיעו נציגי "מעריב" ומסרו

הודעות כדלהלן:

מנכ"ל "מעריב", רון קליינפלד:

"קיבלנו החלטה ב'מעריב' להקטין את ההכנסות בסדר-גודל של בין 700 אלף

למיליון שקלים בחודש."

"כתוצאה [מכך] 'תרמנו' ל'ידיעות אחרונות', ל'העיר' ולאחרים סדר-גודל של

מיליוני שקלים בחודש."

"מדובר פה בסדרי-גודל של תקציבי פרסום גדולים מאלה שמפרסמים

הבנקים, חברות הרכב ואחרים. צריך לזכור, שלמפרסמים האחרים יש צינורות

פרסום אחרים, כמו רדיו וטלוויזיה. מדובר במכפלות שהן סכומים ענקיים."

"אני מדבר על מיליונים בחודש. אנחנו צנזרנו את עצמנו בעיקר בגלל שיש לנו

ציבור מסורתי, ואנחנו לא רוצים להרגיז את הציבור."

"אני מבין למה אחרים לא ויתרו על זה."

יועץ משפטי, "מעריב", עו"ד מאיר בלייך:

"השוק המשיך לפעול ו'מעריב' לא יכול להרשות לעצמו להישאר מחוץ לשוק."

לישיבה השנייה, שנערכה בכנסת ב 21.1.2004- , הסכים להגיע עמוס שוקן, מבעלי רשת "שוקן", שמסר

הודעה כדלהלן:

"מדובר בסכומים של, נניח, במקרה של 'העיר' זה עשרות-אלפי שקלים

בחודש, שזה כמובן רחוק מהיקף של פרסום של הענפים המשמעותיים בענף

הפרסום. אבל מבחינת תקציבם של העיתונים זה סכומים לא מבוטלים … ובכל

זאת, כשאני חושב שאם הם לא היו, העיתונים היו מתכווצים עוד, מפטרים עוד

כמה עיתונאים ועושים עוד תהליך של נסיגה."

מדבריו של שוקן עולה, כי שכרם של עיתונאֵי דה-מרקר, 'הארץ' ורשת המקומונים של שוקן ממומן

(בחלקו) מרווחי מודעות הזנות. האם העיתונאים, ושאר העובדי ברשת שוקן, מודעים לכך? אם כן –

מה ניתן להסיק משתיקתם בנושא?

נוסף על ההודעות שמסרו בישיבות הוועדה, צוטטו נציגי העיתונים בנושא היקף ההכנסות ממודעות-

מין בהקשרים אחרים. להלן כמה מציטוטים:

1) במסגרת דיון בנושא שהתנהל בוועדת החינוך התרבות והספורט, שנערכה עוד ב 13.6.1995- , הביעו )

נציגי העיתונים הגדולים התנגדותם להפסקת פרסום מודעות-המין, בשל הנזק הכספי הכבד שייגרם

להם כתוצאה מכך. להלן ציטוט מפרוטוקול ישיבת הוועדה:

"שלושת בעלי העיתונים, מנכ"ל רשת שוקן, עמוס שוקן; העורך האחראי של

'ידיעות אחרונות', ארנון מוזס; והעורך האחראי של 'מעריב', עופר נמרודי,

אמרו שהפסקת פרסום מודעות-המין תסב נזק כספי לעיתונים, שמצבם

9

הכלכלי ממילא הורע מאז החלו השידורים בערוץ 2, ולנוכח העלייה במחירי

הנייר … שוקן גם עמד על מצבם הכלכלי של העיתונים וטען, שהח"כים

צריכים להתחיל לחשוב מה עשו לטובת העיתונות. שכן, כל החקיקה של

הכנסת גורמת לצמצום בהכנסות העיתונים."

"העורך הראשי של "מעריב", עופר נמרודי, אמר שלפני כשנה הודיע לשר

החינוך, אמנון רובינשטיין, שיהיה מוכן לכל הסדר שיביא לריסון אופי

המודעות … לדבריו, השיקול העיקרי של "מעריב" בפרסום מודעות-המין הוא

כלכלי."

, 2) במכתב ששלח היועץ המשפטי של "מעריב", עו"ד בלייך, ליועץ המשפטי לממשלה, ב 3.8.2000- )

ציין בלייך את הנזק הכספי הממשי שכרוך בהפסקת פרסום שירותי-זנות:

"כפי שהודענו לך ב 1998- , אין אנו רוצים לעבור על החוק ולכן החליט 'מעריב'

להפסיק פרסום מודעות מן הסוג שבקשר אליו התנהלה החקירה, על אף הנזק

הכספי הכבד הכרוך בכך."

כאמור, יש די נתונים כדי להסיק, כי שוק המודעות לשירותי- מין מכניס כחמישה מליון שקל בשנה

לשלושת העיתונים הגדולים בישראל. לכן, טענתו של שוקן, כי המדובר רק ב"עשרות אלפי-שקלים

בחודש", איננה מתיישבת עם הנתונים ועם הנתונים שנמסרו ע"י נציגי העיתון האחר. הטענה אפילו

סותרת את טענתו של שוקן עצמו, לגבי הנזק הכספי הכבד שייגרם לעיתונו מהפסקת הפרסום הזה.

ההכנסה האדירה שגלומה בפרסום שירותי-מין אין בה כדי להצדיק התנהגות פלילית ובלתי מוסרית.

יפות בעניין זה מילותיו של הפרשן המשפטי, עו"ד משה נגבי (עד אפריל 2001 בעל טור בנושאי חוק

ומשפט ב"מעריב"):

"היו עיתונים עוד לפני שפרסמו מודעות- מין בעיתונות, והם לא קרסו. קיומה של

העיתונות יקר ללבנו, אבל בשביל מה אנחנו רוצים שהעיתונות תתקיים? אם

המטרה מקדשת את כל האמצעים, אז המטרה עצמה מתעוותת."

4. התקשורת והסחר-בנשים: הפסיקה הישראלית

תפקידה של התקשורת בסחר בנשים לזנות ובסרסרות צוינה ע"י בתי-המשפט בפסקי-דין שונים.

למרות מיעוט התיקים הפליליים שנפתחו ע"י הפרקליטות כנגד העיתונות – תפקידה של העיתונות

עלה באמרות-אגב ע"י בתי-המשפט, במסגרת תיקים נגד סוחרים וסרסורים.

להלן דוגמאות מהפסיקה הישראלית, הממחישות את הקשר ההדוק לתופעת הסחר בנשים.

הדוגמאות הן מתיקים, בהם כתבי- האישום כללו אישום לפי עבירת הסחר בנשים נגד לפחות אחד

מהנאשמים:

1) דוגמאות לתפקיד העיתונים בסִרסוּר שירותי- זנות )

ע"פ 10545/04 מדינת ישראל נגד פליקס אלדנקו (פורסם בנבו): הנאשמים השתמשו בשירותי הפרסום

בעיתון כדי למשוך לקוחות אל "שירותי הזנות", אותם הם הציעו באמצעות קרבנות-הסחר. עובד

המשרד הורשע בעבירת הבאת אדם לידי עיסוק בזנות, כאשר הראיה העיקרית נגדו הייתה מודעה

שהכניס לעיתון עבור בית-הבושת. בית-משפט העליון, בדחיית הערעור על הרשעה זו, קבע כי:

"… המודעה זו הראיה העיקרית נגד ליאוניד, אף כי לא היחידה. ליאוניד פרסם

מודעה מטעם משרד וירג'יניה בעיתון מקומי … אין ספק כי פרסום הזנות,

המיידע לקוחות פוטנציאליים על קיומן של נשים העוסקות בכך, נצרך למען

הבאתו של אדם לעסוק בזנות. הפרסום הוא תנאי הכרחי, אם כי לא מספיק,

10

ליצירת מקום המבטיח לקוחות לזנות … ליאוניד תיפקד כ'מתאם ארגוני'

במשרד וירג'יניה: דאג לפרסום בעיתון, סייע בשכירת דירות בהן שוכנו נשים

שפעלו במסגרת זו, ודאג במידה זו או אחרת לענייניהן … סלאבה תיפקד כמנהל

המשרד. במודעת הפרסום של המשרד הופיע מספר הטלפון הנייד שלו, כאחד

ממספרי המשרד … בערעורו מודה ליאוניד, כי כטובה לחברו סלאבה העביר

תשלום בעבור המשך פרסומה של מודעה בעיתון, שהתבררה בדיעבד כמציעה

שירותי זנות."

תפ"ח (תל-אביב-יפו) 1127/01 – מדינת ישראל נגד סלביק (פורסם בנבו): המדובר באדם, שפרסם את

שירותי העסק אותו ניהל עבור סוחר-נשים באמצעות מודעות בעיתון:

"נאשם 2 ניהל עבור נאשם 1 את אחד משני המכונים, הוא שהה במקום ברוב

שעות העבודה, שמר על הסדר, גבה את האתנן מהנשים, והעביר אותו לנאשם

1. במקרה אחד, אף פרסם נאשם 2 מודעות פרסומת למכון בעיתון."

ב"ש (ערר) 20702/01 ביטון שמעון נגד מדינת- ישראל (פורסם בנבו): המדובר בעסק לשירותי זנות,

שפרסם עצמו במודעות בעיתונים:

"כן נטען, כי בחודש 2.2000 פרסמו כלל הנאשמים מודעה בעיתון מקומי,

שבעקבותיה יצרו לקוחות קשר עם העורר, וזה הפגישם עם המתלוננות בבתי-

מלון ובדירות באשקלון."

2) העיתונים כמגייסי קרבנות סחר לזנות )

תפ"ח (תל- אביב-יפו) 1158/01 – מדינת ישראל נגד שלמה בן ישבה (פורסם בנבו): המדובר באישה,

שהגיעה לישראל כדי להרוויח כסף מעבודה בזנות. עוד בארץ המקור פנתה האישה למודעה בעיתון

שהציעה עבודה כזאת, אך בסופו-של-דבר היא נסחרה כשפחת-מין בידי סוחרים למשך תקופה ארוכה.

"הגעתי לישראל במטרה להרוויח כסף בעבודת זנות. במטרה זו פניתי דרך

מודעה בעיתון למשרד תיווך. קבעו לי פגישה וזה היה בעיר טירספול. למחרת

נפגשתי עם אישה בשם ריטה. בדרך שמעתי שאצטרך חודש וחצי [לעבוד כדי]

להחזיר הוצאות. עליי … מגורים, שכר של נהג. אעבוד רק עם 4-3 לקוחות ליום

ולא יותר."

ע"פ 5636/05 האני בן חלמי זגייר נגד מדינת- ישראל (פורסם בנבו): המדובר בנאשם, שסחר בנשים

למטרות זנות והחזיק מקום לשם זנות. הנאשם מעיד כי השתמש בעיתון כדרך לגיוס במרמה של

נשים:

"דרך פרסום, אני הגשתי פרסום בעיתון ערב, שדרושות בנות לסטריפטיז

ומסאג' וככה בנות הגיעו אלי."

3) העיתונים כמגייסי עובדים עבור סוחרי- נשים )

פ"ח (י-ם) 749/04 מדינת ישראל נגד טיומקין ליאוניד (פורסם בנבו): הנאשם הפעיל וניהל עסק למתן

שירותי זנות באזור ירושלים. הוא פרסם את העסק באופן נרחב באמצעות מודעות בעיתון, ואף גייס

לשורותיו נהג באמצעות מודעות "דרושים" באחד העיתונים:

"ניהל והפעיל הנאשם … עסק למתן שירותי זנות … שפורסם באמצעות

11

מודעות בעיתון, ובהן כונה העסק בשמות 'הוליווד' או 'מלודי' … פרסם מודעות

בעיתונים בהן הוצעו שירותי זנות, תיווך בין לקוחות ובין הנשים אותן הפעיל

… חיגר [עד מטעם המאשימה] סיפר בעדותו אודות הדרך שבה החל לעבוד

כנהג בעסק שירותי הליווי. לדבריו, הוא התקשר למספר טלפון שפורסם

בעיתון במדור 'דרושים' והתקבל לעבודה ע"י אדם אשר לא הזדהה בשמו."

ת"פ (חי') 3091/04 מדינת-ישראל נגד אנטולי בן ולטין סמנצ'וק (פורסם בנבו): בפסק-דין זה מתואר

אדם נורמטיבי לכאורה, שנענה למודעת "דרושים", שהציעה עבודה כנהג, בלי שידע על הנעשה

בארגון:

"מתסקיר שירות המבחן עולה, כי הנאשם הינו כבן 49 , גרוש ואב לשני בנים.

לדבריו, הוא בעל תואר שני בפיזיקה של מתכות. בארץ עבד במספר עבודות.

לפני כשנתיים פוטר מעבודתו כנהג בשל סגירת החברה בה עבד. או אז, נענה

למודעה בעיתון על משרה כנהג, מבלי שידע כי המדובר בהסעת נערות ליווי."

הדוגמאות שלעיל מציגות קשר כלכלי ישיר ומובהק בין ההיקף, התדירות והעוצמה של הפרסום

בעיתונים לתופעות הסרסרות והסחר-בנשים. מתן במה למודעות זנות וחשפנות בעיתונים מהווה

ראיה נסיבתית לזהות החוליה-המקשרת בין ההיצע לביקוש המקומי והבינלאומי, כמו גם לייצוא

וייבוא נשים לזנות.

1. המצב המשפטי: חקיקה רלוונטית

עד להוספת סעיף 205 ג לחוק העונשין בשנת 1998 , לא חל איסור פלילי נפרד בגין פרסום מודעות

שירותי זנות. אולם, פרסום מודעות כאלה היווה בד"כ הפרה של עבירות פליליות, עוד לפני תיקון

הסעיף.

כבר בשנת 1995 נחקרו במשטרה מנהלי העיתונים הגדולים בגין עבירות הקשורות לפרסום מודעות

מין. זאת בעקבות פנייה מיוחדת של פרקליטת המדינה, השופטת דורית בייניש. באותה שנה דיווחה

המשטרה לתקשורת, כי תמליץ לפרקליטות להגיש כתבי- אישום נגד העיתונים בגין עבירות אלה. על

תוצאות חקירה זו לא ידוע דבר.

ישנה רשימה ארוכה של איסורים פליליים, הקשורים לפרסום מודעות שירותי זנות ומודעות גיוס.

להלן סקירה של העבירות הפליליות הטמונות בפרסום מודעות מסוג זה:

סיוע לסרסרות – מודעות המשווקות שירותי ניצול ומודעות המגייסות קורבנות חדשים לעולם

הזנות מסייעות לסרסורים. סרסרות היא עבירה חמורה עפ"י חוק העונשין. העונש עליה הוא מאסר

של חמש שנים, ובנסיבות מחמירות אף יותר. סיוע לביצוע עבירה, תכנון וביצוע בצוותא, מהוות

עבירות פליליות חמורות בדיני העונשין.

סיוע לסחר בנשים – נשים קרבנות סחר לזנות מהוות אחוז גדול מהנשים שעובדות בכפייה בזנות

בישראל. מודעות המשווקות שירותי-זנות יוצרות את הקשר בין הלקוחות לסוחרים ולסרסורים.

לכן, מפרסמי המודעות מהווים גורם המסייע לעבירת הסחר בנשים. סחר בנשים הוא עבירה חמורה

בחוק העונשין, אשר העונש המרבי עליה הוא 16 שנות מאסר, ובנסיבות מחמירות 20 שנות מאסר.

המחוקק ראה עבירה זו בחומרה רבה, ולכן קבע לה עונש מינימום של ארבע שנים. העונש על עבירת

הסיוע הוא כמחצית מהעונש המקסימלי, כלומר שמונה שנות מאסר, ובנסיבות מחמירות 10 שנות

מאסר.

פרסום תועבה – במקרים רבים, מודעות שירותי זנות מהוות עבירה של התועבה. המודעות,

שמעוטרות בתמונות וולגריות, מופיעות לרוב באתרי אינטרנט ובחוברות לשירותי- מין, ולא בעיתונים

12

המובילים. המילה "תועבה" אינה זוכה להגדרה בחוק, ולכן העניין נתון לפרשנות. אף-על-פי-כן, ניתן

להצביע על מודעות בוטות במיוחד, שהגדרתן כתועבה לא תהיה שנויה במחלוקת. ראוי לציין, כי אין

מחלוקת בין המחנה הפמיניסטי למחנה החרדי לגבי הצורך לאסור פרסום ויזואלי המציג נשים

כאובייקט מיני, שמטרתו לפתות גברים.

הבאת אדם לידי עיסוק בזנות – החוק מבחין בין שני מקרים: הבאת אדם לידי מעשה זנות,

והבאת אדם לידי עיסוק בזנות. שתי העבירות נחשבות חמורות ביותר ונושאות עונש של חמש ושבע

שנות מאסר (בהתאמה). בנסיבות מחמירות, יגיע העונש ל 16- שנות מאסר. בתי- המשפט הבהירו, כי

העבירה נובעת מעצם הבאת אנשים לידי זנות, ללא קשר אם רצו בכך. הסכמתו של אדם לעסוק בזנות

איננה אלמנט רלוונטי לעניין ההרשעה. לכן ברור, כי פרסום מודעות "דרושות", המציעות לבחורות

צעירות תוך הבטחת "שכר עצום!!!", נועד לפתות אותן לעסוק בזנות.

2. היעדר אכיפה

למרות הרשימה הנכבדה של איסורים פליליים הטמונים בפרסום המודעות, העיתונים לא הועמדו

לדין על תפקידם בתופעת הסחר בנשים והזנות, חוץ מבמקרה אחד, שיתואר בהמשך. מציאות זו

נובעת מנסיבות כלכליות, עקרוניות וביורוקרטיות, כמפורט להלן:

א. העיתונים מול המחוקקים – רקע היסטורי

בשנת 1995 יזם ח"כ חנן פורת (ז"ל), יו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט, הצעת חוק בעניין פרסום מודעות

שירותי- מין. במקביל, הקימה ועדת החינוך התרבות והספורט של הכנסת ועדה ציבורית מיוחדת,

שבראשה העיתונאית חנה זמר (ז"ל). תפקידה היה להגיש המלצות בנושא פרסום מודעות-מין. הוועדה

הציבורית כללה נציגים מעולם התקשורת וח"כים. שני העיתונים הגדולים, "ידיעות אחרונות"

ו"מעריב", אף הביעו נכונותם ליישם את ההחלטה שתקבל הוועדה. הצעת החוק הוקפאה, כנראה

בעקבות עבודת הוועדה והתחייבות בעלי העיתונים לציית להמלצותיה.

הוועדה גיבשה בשנה זו המלצות אופרטיביות, שקראו לעיתונים להימנע מפרסום מודעות כאלה.

לדברי הוועדה, "העיתונות אינה צריכה לתרום לבניית כלכלת זנות ואל לה להתפרנס ממנה."

הוועדה יצרה תקווה חדשה. בעיתון "הארץ" פורסמה כתבה, שהודיעה כי "ידיעות אחרונות",

"מעריב" ו"הארץ" מוכנים לרסן את אופי מודעות המין. אבל בפועל, המלצות הוועדה לא השפיעו על

העיתונים. נראה, שההמלצות לא גברו על תאוות-הבצע של בעלי העיתונים, שהמשיכו לפרסם

שטחים אדירים של מודעות, שהתפרסו על עמודים שלמים בכל גיליון.

המודעות בעיתונים ובמקומונים הפכו בוטות במיוחד, וכללו איורים וביטויים וולגריים. הן הפכו לנוף

קבוע ועקבי ונפחן הלך וגדל.

בשנת 1998 יזם ח"כ פורת הצעת חוק נוספת, בתקווה שתשים קץ לעניין המודעות. הצעתו הובילה

להתנגדות נחרצת מצד העיתונים, שחששו לפגיעה בהכנסותיהם משירותי זנות. בדיונים בוועדת חוק

חוקה ומשפט, השתתפו נציגי העיתונים הגדולים במטרה לטרפד את החקיקה. למרות התנגדותם,

תוקן חוק העונשין ונוספה לו עבירה מיוחדת: פרסום מודעות שירותי זנות של בגיר/ה.

עורכי העיתונים קיבלו כל אחד מכתב ממשרד המשפטים, שהורה לפעול בהתאם לחוק החדש.

במכתב, שיצא בתאריך 15.11.1998 נכתב בין השאר:

"מאחר שהופנינו למודעות שפורסמו בעיתונים שונים לאחר כניסתו של התיקון

לתוקפו, שהן לכאורה בגדר עבירה לפי סעיף 205 ג לחוק, מצאנו לנכון להביא להלן

את נוסחו המלא של הסעיף."

גם ח"כ פורת שלח לראשי שלושת העיתונים הגדולים מכתב, בו הורה להם לקיים את החוק החדש.

13

הטענה העיקרית של בעלי העיתונים הייתה, כי החוק מעורפל ואיננו מגדיר מהם שירותי זנות.

לטענתם, רוב המודעות לא מציינות במפורש כי מדובר בשירותי זנות ולכן ניתן להסיק כי הן מותרות

גם לפי החוק החדש.

כדי למנוע פרשנות מעוותת ותמוהה כזאת, הוציא משרד המשפטים חוות-דעת ברורה בעניין והעביר

אותה לעיתונים פעמיים: בשנת 1998 ובשנת 2000 , אך ללא הועיל.

בחוותה-דעת מתאריך 19.11.1998 כותבת עו"ד גלוריה ויצמן, ראש תחום משפט פלילי במשרד

המשפטים:

"מטרת התיקון … הייתה להוציא מודעות על מתן שירותי- זנות מתוך דפי

העיתונות הנצרכת בידי הציבור, לשם קבלת מידע חדשותי ומידעים אחרים,

שאין בינם לבין המודעות לשירותי מין ולא כלום … נציגי העיתונות היומית

השתתפו בישיבות הוועדה והביעו את התנגדותם לחקיקה המוצעת, אבל באף

שלב לא רמזו על-כך, שאם הצעת- החוק תהפוך לחוק מחייב הם לא יעמדו

בדרישותיו … על-כן תמוה למה במקום לעמוד בחובת המחוקק ולפרסם אותן

מודעות בעלון או בחוברת נפרדים, ממשיכות להופיע המודעות בקשר למתן

שירותי זנות מעל דפי העיתונות היומית והשבועית. נכון הדבר, שהמינוח השתנה

במעט ובמקום המודעות שפורסמו עד לקבלת החוק, הפכו המודעות על שירותי

הזנות למודעות על 'אירוח'."

בהמשך חוות-הדעת מדגישה עו"ד ויצמן, כי שינויי מינוח אין בהם לפטור את העיתונים מאחריות

פלילית.

למרות הנחיות ברורות אלה, המשיכו העיתונים לעבור בגלוי על החוק ולפרסם מודעות אסורות. לצד

זה, השפיע התיקון לחוק על רמת הבוטות שלהן. עו"ד בלייך, היועץ המשפטי של "מעריב", אמר את

: הדברים במפורש בישיבת ועדת החקירה הפרלמנטרית ב 16.1.2002-

"הרקע לחוק היה מודעות עם איורים וציורים וצילומים וולגריים מאוד …

'מעריב' מינה אדם שיהיה אחראי לבחון את תוכנן של המודעות באופן כזה,

שלדעתנו לא יעבור על רוח החוק … אם מודעות מתפרסמות במודעות לוח ללא

שום איור וללא שום תמונה וולגרית, אפשר להניח שלא לזה התכוון המחוקק

כאשר ביקש לאסור."

ב. היעדר אכיפה: התנערות המשטרה והפרקליטות

עד לשנת 2002 נשאר החוק מילים מתות. רשויות האכיפה לא הגישו אפילו כתב אישום אחד. יעידו על

כך דבריו של עו"ד בלייך מ"מעריב":

"רק אחרי שנתיים … הוזמַנו לחקירה במשטרה. בינתיים אנחנו נתונים בהמתנה

למה שיקרה בחקירת המשטרה."

מציאות זו נבעה מכמה נסיבות, ביניהן מחלוקת בין המשטרה לפרקליטות לגבי האחריות לטיפול

בנושא. הפרקליטות טענה, כי היות שמדובר בעבירה של חצי שנת מאסר בלבד, הסמכות להגיש כתבי

אישום נתונה בידי משטרת-ישראל. לעומתה, טענה המשטרה כי נוכח השאלות המשפטיות החדשות

שיעלו בנושא וידרשו פרשנות של החוק – יישום החוק והגשת כתבי אישום כרוכים בייעוץ

מהפרקליטות. המחלוקת התבטאה בישיבת ועדת החקירה הפרלמנטרית בשנת 2002 , בדברי פרקליטת

המדינה, עו"ד מאיה חדד:

"ב 1999- היה דיון אצל המשנה לפרקליטת המדינה, הגב' רחל סוכר, והייתה

החלטה עקרונית שהפרסומים, כפי שהוצגו באותה תקופה, אינם עונים על דרישות

14

החוק … היה הליך של אזהרה לעורכי העיתונים מצד ח"כ חנן פורת, שלא ימשיכו

עם הפרסום כפי שהוא. בפועל, הוראות החוק לא מולאו, ולכן התקיים הדיון

בפרקליטות וניתנה הנחיה לאגף החקירות במטה הארצי לחקור … אני גם רוצה

לציין, שהעבירות האלה אינן נמצאות בסמכות הפרקליטות. זאת עבירה שהעונש

עליה הוא חצי שנת מאסר, ובעיקרון הגשת כתבי אישום היא בסמכות המשטרה."

משתתפי הוועדה הביעו תמיהה למשמע הדברים: כשלוש שנים חלפו ממועד "ההחלטה העקרונית"

בעניין הפרסומים האסורים, ולא הייתה אפילו הרשעה אחת בנושא. משטרת-ישראל הסבירה את

המצב התמוה באמצעות ראש מדור תביעות במטה הארצי, חנה קוסובסקי:

"אמנם התיקים האלה הם בסמכות התביעה המשטרתית, כי העונש בגין עבירה

לפי סעיף 205 ג לחוק העונשין הוא חצי שנת מאסר. אבל כיוון שמדובר בחוק חדש,

שמעולם לא הוגש נגדו כתב אישום ויש בו גם בעיות של פרשנות, הפרשנות שלנו

היא, שהפרסומים הללו כן מהווים עבירה על-פי מה שהונחינו ע"י משרד

המשפטים. עדיין זה נושא חדש, שטרם הובא לבית-המשפט, ולכן הנושא הזה

עכשיו בבדיקה."

נראה, שאי-אפשר לקרוא את טענות המשטרה המצוצות מן האצבע, ולא לזוע באי-נוחות.

אבל, לא רק שבמשך שלוש השנים לא הושגה אף הרשעה בדין, אלא שעד אותה ישיבה בכנסת הוגש

רק כתב אישום אחד(!) נגד העיתונים המובילים. הנה ההסברים הלא-מספקים של נציגי רשויות

האכיפה:

עו"ד מאיה חדד, פרקליטות המדינה:

"מאז [ההחלטה בשנת 1999 ] כל תלונה שמגיעה אלינו בעניין הזה מועברת

למשטרה לחקירה, והחקירות אכן מתבצעות. החקירות עדיין לא הבשילו לכדי כתב

אישום, אבל יש חקירות."

חנה קוסובסקי, ראש מדור תביעות במטה הארצי של המשטרה:

"כפי שאמרה הגברת חדד, אנחנו הונחינו ע"י פרקליטות המדינה לפתוח בחקירה

… אבל השעינו את הטיפול כיוון שלאחר קבלת התיקון המצב המשפטי לא היה

ברור, והיה משא- ומתן בין עורכי העיתונים לבין משרד המשפטים באשר לפרשנות

של החוק."

"משהונחינו ע"י הפרקליטות לפתוח בחקירה גם בגין הפרסומים כפי שהם

מופיעים בעיתונים, למרות שלא נאמרת שם המילה זנות במפורש, נפתחה חקירה

… במחוז הדרומי נפתחו כמה תיקים בגין פרסומים במקומונים. התיקים האלה

הועברו לפרקליטות מחוז הדרום לשם עיון והחלטה … במהלך החקירות נדרשו

השלמות, כיוון שזה נושא שהוא חדש משפטית ולא היה ברור מה היסודות

שזקוקים להם בתיקים האלה. אני חושבת, שלמעט בתיק אחד שנדרשת בו

השלמה קטנה, החקירה ברוב התיקים הסתיימה ועכשיו אנחנו בוחנים מבחינה

עובדתית ומשפטית האם יש ראיות להגשת כתב אישום."

כך התנערו רשויות האכיפה מפעולה בנושא, והעבירו את האחריות לאכיפה מהאחת לשנייה, כאילו

היה זה תפוח-אדמה לוהט. נכון למועד כתיבת דו"ח זה, הייתה הרשעה אחת בלבד בגין פרסום

המודעות, וזאת למרות שהן ממשיכות להתפרסם כאילו לא נפל דבר בחוק הישראלי.

ג. מועצת העיתונות – אתיקה של ניגוד אינטרסים

15

מועצת העיתונות היא גוף וולונטרי, שהוקם במטרה לשמור על ערכים של עיתונות חופשית. המועצה

קבעה כללי אתיקה, שחלים על כלי-התקשורת. המועצה היא גם זו, שאמורה לאכוף את הכללים

האלה. אולם לאורך השנים, מועצת העיתונות סירבה להתערב בנושא מודעות המין, למרות הפניות

של המטה למאבק בסחר בנשים.

ברור, כי כשמדובר באכיפה שעלולה לגרום נזק כלכלי לכלי התקשורת, עולה במועצת העיתונות ניגוד

אינטרסים.

בשנת 1995 , במקביל להצעת החוק של ח"כ פורת, טרם הקמת הוועדה הציבורית, החליטה נשיאות

מועצת העיתונות לגבש דו"ח, שיבהיר את עמדתה בסוגיית פרסום מודעות זנות. לשם כך מינתה

הנשיאות ועדה. טיוטת הדו"ח הובאה לדיון בישיבת מועצת העיתונות, שנערכה ב- 27.6.1995 . לדברי

נוכחים בישיבה, בטיוטה הראשונה המליצה הוועדה למועצת העיתונות לא להתערב בנושא אכיפת

החוק האוסר על מודעות זנות. הנוכחים בישיבה לא קיבלו את המלצות הוועדה, וביקרו אותה

בחריפות. הסיבה להתנגדות העזה הייתה, שלא ייתכן מצב שבו הגוף האחראי לאתיקה של העיתונים

יתנער מתפקידו כאשר מדובר בפרסום שאיננו חוקי ואיננו מוסרי. הנוכחים בישיבה החליטו להתכנס

שוב ולגבש מסקנות אחרות.

להלן תגובות של חברות וחברים בנשיאות מועצת העיתונות:

שרה פרידמן:

"לדעתי, מסקנות הדו"ח הן 'צמחוניות' מדיי. אני סבורה, שמן הראוי שנתכנס שוב

כדי לערוך 'שיפוץ' של ההמלצות, כי בעצם מה שכתוב בדו"ח הוא, שאין לנו מה

לומר כי איננו ממונים על הטעם הטוב."

ד"ר ניצה שפירא:

"לדעתי יש לקבוע נורמה, שמועצת העיתונות דנה ומחליטה בכל העניינים

הקשורים לעיתונות."

עו"ד חיים צדוק:

"אני מסכים. הוועדה בראשות עמוס שפירא [שהכינה את טיוטת הדו"ח]

מתבקשת להתכנס שוב ולגבש מסקנות, לאור מה שנאמר כאן. אני מוסיף את דעתי

שהמסקנות 'פושרות מדיי'. לאחר הישיבה יופץ הדו"ח ואנו נדון בו. חשובים לי

שני דברים: א', שוועדת זמר תיתן המלצות סבירות; ב', שמנגנון האכיפה יהיה

מועצת העיתונות."

הצוות המשפטי של המטה למאבק בסחר בנשים הפנה בשנתיים האחרונות תלונות בסוגיות אתיות

למועצת העיתונות, בהן תלונה על התנהלותה העבריינית- לכאורה של העיתונות בנושא פרסום מודעות

זנות ופרסום מודעות "דרושות", ותלונה על העמדת קורבנות הסחר בנשים בסכנת חיים. כל הפניות

לא נענו.

כניסתה של כבוד שופטת בית-המשפט העליון (בדימוס) דליה דורנר, לכהונה כנשיאת מועצת

העיתונות, סימנה נקודת מפנה היסטורית. הנשיאה דורנר נענתה לפניית המטה למאבק בסחר בנשים

וארגון "אישה לאישה", וקיימה פעולות בנושא, בהן הקמת ועדת בדיקה, שימוע לעמוס שוקן, וישיבת

מועצה רבת-משתתפים בשאלת ההיבטים האתיים והמשפטיים בשאלה המשך פרסום מודעות זנות

בעיתונות. דורנר ועו"ד אורנה לין, שכיהנה לצדה כיו"ר המועצה, עשו כמיטב יכולתן לקדם את

הפסקת הפרסומים ולקבוע עמדה, לפיה פרסומים כאלה יהוו עבירה על תקנון מועצת העיתונות.

אבל הן נהדפו ביד-רמה בידי נציגי העיתונים במועצה.

16

1) סוגיית פרסום מודעות זנות ומודעות "דרושות" )

המטה למאבק בסחר בנשים שלח תלונות ספציפיות בסוגיית המודעות למועצת העיתונות. התלונות

נשלחו כולן בתקופה שלאחר תיקון החוק, שאסר על פרסום מודעות. מועצת העיתונות סירבה לטפל

בנושא בנימוק שלהן:

"תלונתך עוסקת במודעות שפורסמו בעיתונים ולא בחומר מערכתי. כללי האתיקה

של העיתונות עוסקים בידיעות ובדעות, שפרסומן הוא באחריות המערכת. בעבר

אמנם קיימה מועצת העיתונות דיון עקרוני בנושא המודעות לשירותי-מין, אך

בסופו של דבר התקיים הדיון בנושא בוועדה מטעם הכנסת והעיתונים קיבלו את

המלצותיה, לפיכך לא נוכל לטפל בתלונתך."

טענות נציגי המטה למאבק בסחר בנשים, כי העיתונים לא מיישמים את המלצות ועדת זמר, בראשות

חנה זמר, למרות החוק בנושא, נפלו על אוזניים ערלות. חשוב לציין, כי ההבחנה הטקטית של מועצת

העיתונות בין מודעות לבין "חומר מערכתי", איננה עומדת במבחן הפסיקה, ככל שמדובר במודעות

שירותי- מין. כבר בשנת 1996 נקבע בדו"ח ועדת צדוק, כי:

"יש לזכור, כי מדובר בפרסום בעיתון רב עוצמה ותפוצה, [מעריב] כשנושאי

הפרסום בוטים, מזיקים ובעלי השלכה קשה על מושא הפרסום. זהו כלי נשק

מסוכן, בבחינת 'חומר נפץ' העלול להתפוצץ אם לא יינקטו מלוא אמצעי הזהירות

הנאותים המתחייבים למניעתו. העיתון אינו יכול לנער עצמו מכל אחריות ולטעון,

כי הוא מונע משיקולים כלכליים ואין לו עניין או אחריות למודעות אלה, שאין ספק

שהן מהוות חלק אינטגרלי מהעיתון."

בשיחות טלפון עם פעילה במטה למאבק בסחר בנשים, אמר מזכ"ל מועצת העיתונות, אבי ויינברג, כי

"עניין המודעות הינו בטיפולה של הכנסת, והמועצה לא רואה את עצמה כאחראית על הנושא …

המועצה כמעט ולא מתפקדת מפאת 'משבר פנימי'." לכן, הוא אמר, מן הראוי כי הנושא יטופל ע"י

רשויות ממשלתיות.

המטה למאבק בסחר בנשים הגיש תלונה למועצת העיתונות נגד "ספוטניק עיתונים בע"מ" בגין פרסום

מודעות "דרושות". רשת "ספוטניק" מפרסמת בעיקר עיתונים בשפה הרוסית. מודעות שירותי זנות

ומודעות "דרושות" המופיעות בעיתונים אלה, מנוסחות בצורה בוטה ומפורשת. אבל, גם במקרה זה

בחרה מועצת העיתונות לא לטפל.

טיעונים משפטים ופרוצדורליים בעניין תקנון מועצת העיתונות

בסיס הטענה הפרוצדורלית הוא, כי העיתונים לא מבצעים את הבדיקה המקדמית הנדרשת לפי סעיף

5(א) לתקנון. אמנם, סעיף זה מתייחס לידיעות שמפורסמות בעיתון, אך כבר נקבע ע"י בית המשפט כי

יש לחייב עיתונים לערוך בדיקות בנוגע למודעות מין, בדומה לבדיקות שנערכות לגבי אמיתות ידיעות

בעיתון. סעיף 5(א) קובע כי:

"לפני פרסום ידיעה כלשהי, יבדקו העיתון והעיתונאי את נכונותה במקור המהימן ביותר

ובזהירות הראויה לפי נסיבות העניין."

כלומר, הסעיף מציב דרישה, שלפני פרסום ידיעה כלשהי יערכו העיתון והעיתונאי בדיקה ראויה.

בנוגע לפרסום מודעות המשווקות שירותי זנות אפילו במסווה, ברי כי באם הבדיקה הייתה מבוצעת

כראוי אזי היה נחשף כי מדובר בשירותי זנות והפרסום היה נמנע.

בנוגע לפרסום מודעות "דרושות", ביצוע בדיקה ראויה יש בה כדי למנוע גיוס קרבנות חדשים לעולם

הסחר והזנות, גיוס המהווה עבירה מהחמורות שבחוק העונשין. אולם בפועל, בדיקות כאלה אינן

מבוצעות ע"י העיתונים ומאות מודעות כאלה מתפרסמות מדי חודש. כך, מצליחים הסוחרים

17

והסרסורים לגייס קרבנות חדשים ולסחור בהן עם לקוחות נצלנים ואלימים.

בנוסף, ניתן להעלות טענות מהותיות נגד פרסום המודעות על בסיס תקנון האתיקה של מועצת

העיתונות. התקנון אוסר על אפליה מגדרית, ואף מטיל על אנשי התקשורת חובה להושיט- יד לא/נשים

המצויות/ים במצב סכנה. עולם הסחר והזנות לא רק מפלה את הנשים קרבנות התעשייה, הוא גם

מעמיד אותן בסכנת- חיים ממשית ויומיומית. פרסום מודעות המגייסות נשים לעולם הזה, ומכירת

שטחי פרסום לעבריינים שמנצלים אותן, מהווה עיוות חמור של כללים אלה.

3. הדים לשינוי

א. סקירת הפסיקה

בשנת 1994 , טרם הקמת הוועדות השונות ולפני תיקון החוק, הגישה אישה בשם ענבר סהר תביעת

פיצויים בגין פרסום מודעת שירותי- מין. התביעה נסבה על פרסום מודעה בעיתון "מעריב" במדור

"שירותי ליווי" ב"לוח מעריב", כפי שמופיע בפרסום בתא (י-ם) 571/94 ענבר סהר נ' מעריב – הוצאת

מודיעין בע"מ (פורסם בנבו):

"סקסית נאה מממשת חלומות מבוגרים ענבר סהר כתובת … מספר טלפון…"

המודעה פורסמה בעיתון ללא ידיעתה, הסכמתה או אישורה של סהר, בהזמנתו ובמימונו של מחזר

נקמן.

כבוד השופטת יהודית צור מבית המשפט המחוזי בירושלים, פסקה בתיק בתחילת 1996 . פסק- הדין

הורה לנתבעים – העיתון, חברת הפרסום ומזמין המודעה – לשלם לסהר בגין הפרסום פיצויים של

250,000 שקל בתוספת 20,000 שקל שכ"ט עו"ד. השופטת הטיחה ביקורת קשה ב"מעריב", בחברת

"הכשרת היישוב" ובחברת הפרסום, על שלא ביצעו בדיקה יסודית לפני פרסום המודעה. בין השאר,

כתבה השופטת צור בפסיקתה:

"כעניין של מדיניות משפטית ראויה, אין לקבל טענת הגנה שהעיתון הוא רק צינור

להעברת מידע ותפקידו טכני בלבד. מחובתו של העיתון לקבוע מערך של נוהלי בדיקה

וסינון, המתחייבים משמירה על שמם הטוב של בני אדם, וחובה זו חלה עליו,

בשינויים המתחייבים, הן ביחס לחלק החדשותי של העיתון והן ביחס למודעות

פרסום מהסוג הנדון בתיק זה. מדובר בחלק בלתי נפרד מהעיתון – מסחרי ובעל

רווחים כלכליים – שבצד הרווחים המופקים ממנו מטיל על העיתון את החובה

לשמירה אחראית ובקרה מוגברת."

משמעות פסק-דין סהר היא חד-משמעית: על העיתונים להקים מערך לבדיקה יסודית ומעמיקה של

מודעות, כפי כשם נוהגים לעשות בחלק החדשותי של העיתון. בתחום מודעות-זנות במיוחד קמה

לעיתונים חובת זהירות מוגברת, ומשלא התבצעה בדיקה – ייחשבו כצופים מראש את התרחשות הנזק

שעלול להיגרם.

בשנת 2004 ניתן פסק-דין תקדימי ע"י כבוד השופט דניאל בארי, מבית-משפט השלום תל-אביב-יפו, פ'

003635/02 מדינת-ישראל נגד רשת שוקן ואחרים ( 2004 פורסם בנבו), שהרשיע את שלושת העיתונים

הגדולים בעבירת פרסום שירותי-זנות (להלן, "פסק דין שוקן"). פסק-הדין התבסס על התיקון לחוק

העונשין משנת 1998 וייחס לשלושת העיתונים עבירות מתמשכות לפי אותה חקיקה. פסק-דין זה עדיין

בולט כיחיד מסוגו על רקע חוסר הטיפול של הרשויות בתופעת פרסום המודעות ע"י העיתונים.

השאלה עליה השיב השופט בארי בפסק- דין שוקן הייתה: האם יש במודעות שפורסמו ע"י העיתונים

פרסום "שירותי זנות" האסור לפי החוק? לשם קביעה בעניין, הפנה השופט לפסיקה קודמת של בתי-

המשפט בישראל ולספרות, עם דגש על פסק-הדין אביטל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו), אשר הגדיר

מעשה זנות כדלקמן:

18

"מעשה זנות כמשמעותו בחוק הינו שימוש בגוף האישה בתשלום לשם סיפוק

התאווה המינית."

לאחר ניתוח מעמיק ומקיף, הסיק השופט בארי כי יש לראות כמודעות "שירותי זנות" לא רק את

המודעות שמופיעות בהן המילים "מין" "סקס" וכד', אלא גם את המודעות המתפרסמות במסווה של

שירותי עיסוי ומסאז' ו/או המשתמשות במילות הקוד "ליווי", "אירוח" וכד'.

השופט בארי עיין במודעות שהתפרסמו בשלושת העיתונים הגדולים וקבע, כי מודעות אלה מציעות

שימוש בגוף האדם, האישה, לשם סיפוק תאווה מינית תמורת תשלום, ולכן הן מהוות הפרה של

החוק. שלושת העיתונים הורשעו וחויבו בקנסות. הרשעותיהם של מנהלי העיתונים, אשר הורשעו

לראשונה באופן אישי, בוטלו והם קיבלו רק עבודות שירות וקנס של 170 אלף שקל, שהושת על

העיתונים עצמם ולא עליהם אישית.

ב. "ללא מין" – טרמינולוגיה מקוּדדת

כאמור, מאז נכנס התיקון לחוק בשנת 1998 , החלו העיתונים לפרסם מודעות שירותי זנות תוך שימוש

במילות קוד. לעתים, מתפרסמות מודעות שברור כי הן מציעות שירותי זנות, אך בגוף המודעה

מופיעות המילים "ללא מין" או "ללא סקס".

לאורך השנים, התייחסו נציגי מערכת המשפט, ביניהם בעלי-שם בתחום, לסוגיית הקודים. לדבריהם,

חד- משמעית המודעות המתפרסמות במסווה הן מודעות המפרסמות שירותי זנות.

כבר בשנת 1976 נמצא אזכור לתופעת הפרסום במסווה בפסיקה של בית-המשפט העליון, עפ 538/75

ליליאן לבן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו):

"פרסמה הנאשמת בעיתונות מודעות, המזמינות גברים לעבור מסאז' בביתה …

במקום ובתקופה הנ"ל קיבלו אותם קליינטים מן הנאשמת מסאז' הכולל 'הרפיה'

… [הנאשמת] טענה כי אין במעשיה מעשה זנות … אך בהתחשב במטרת החוק הזה

… אין אנו רואים מקום לסטות מההלכה הפסוקה … כיוון שכך, יש לדחות את

הערעור."

תופעת הפרסום במסווה העמיקה במהלך השנים. בשנת 1993 הוזכרה התופעה שוב בבית-המשפט

העליון, הפעם ע"י כבוד השופט מיכאל חשין, בע"פ 3520/91 הלנה תורג'מן נגד מדינת ישראל (מפורסם

בנבו):

"הפרסומים בעיתונים מדברים בעד עצמם והנוטל עיתון לידיו וראה בעיניו. לתיק

בית- המשפט הוגש עיתון 'ידיעות אחרונות', שמיום 31 במרס 1991 מצאנו בו

(בעמוד 41 ) כותרת ראשית "מכוני עיסוי", ומתחתיה עשרות פרסומים על מכוני

עיסוי – חלקם מעוטרים בתמונות – וכל המרבה בתיאור ובריגוש, הרי זה משובח …

וכל הנוטל עיתון לידיו בימינו יידע, כי לעניין זה לא נשתנה דבר;

כך הם הפרסומים, והכול יודעים פרסומים אלה על שום מה ולמה באו."

גם כבוד השופט יעקב קדמי מציין את השימוש הרחב שנעשה במילים כגון "עיסוי" כמסווה לשירותי

זנות:

"כאשר עמדה על הפרק בעיית 'מכוני העיסוי' למיניהם, הורחבה משמעותו של

המושג באופן שפירושו שימוש בגוף האישה בתשלום לשם סיפוק תאווה מינית."

בפסק-דין ענבר סהר, ציינה גם כבוד השופטת יהודית צור את הסגנון המעורפל במכוון של המודעות.

השופטת לא התרשמה מהתמעטות השימוש במילים "זנות" או "מין", והדגישה את פרשנות 'הקורא

הסביר':

19

"הלכה היא, כי יש לבחון את נוסח הפרסום עפ"י המובן התוכני שמייחס לו הקורא

הסביר … גם אם המילים 'זונה' או 'פרוצה' לא צוינו במודעה, הרי שמשמעות זו עולה

בבירור מתוכן המודעה … והמודעה מכוונת להזמין את מי מהציבור להתקשר

לטלפונים המופיעים במודעה … על-מנת לקבל שירותי מין. גם בחינת נוסח המודעה

בהקשר הכולל של מיקומה בלוח 'מעריב', במדור הספציפי של 'שירותי ליווי'

והשוואתה לשאר המודעות, אינה מותירה ספק בדבר הכוונה העולה מהמודעה."

בפסק-דין שוקן התייחס כבוד השופט דניאל בארי גם הוא לסוגיית השינויים המערפלים שהוכנסו

במודעות, וציין כי אין בשינויי המינוח כדי לפטור את העיתונים מעבירת הפרסום:

"שימוש בשמות קוד במקום השם המפורש של זנות, נעשה לאורך שנים והדברים אף

מצאו ביטויים בפסיקה וכן במאמרים ובספרים שנכתבו. הזנות לבשה ופשטה צורות.

היא הפכה ל'מכון עיסוי', ל'ליווי', ל'אירוח', ויש להניח שיימצאו קודים נוספים.

מקומן של המודעות בעיתונים, בצמוד לשיחות ארוטיות, תוך ציון שזה 'למבוגרים

בלבד', ואף הוספת הערה כי לא יתקבלו מודעות המציעות שירותי זנות, כל אלה

מצביעים על מוּדעוּת לגבי מהותן האמיתית של המודעות, והטענה כי לא מוזכרות

במודעות באופן מפורש מתן שירותי זנות תמורת אתנן, אינה יכולה לסייע."

בכך חזה השופט בארי, באופן כמעט נבואי, את התפתחות שמות קוד חדשים.

"ישראל היום" ו"גלובס" – כוח הדוגמה

סחר בנשים בישראל הוא תופעה מחרידה בהיסטוריה של מדינת-ישראל. כדי לעקור אותה

מהשורש, יש לפעול נגד כל חולייה בשרשרת הסחר.

אסור להתעלם מתרומתה השלילית של העיתונות להתפשטות התופעה בישראל, באמצעות פרסום

מודעות לשירותי זנות עבור סרסורים וסוחרים, ומודעות המגייסות קרבנות חדשים לעולם הסחר

והזנות. בלי פרסום מודעות כאלה בתקשורת, יתקשו הסרסורים והסוחרים למלא את הביקוש ואת

ההיצע שהם יוצרים.

כפי שנכתב בדו"ח זה, תעשיית הפרסום הזאת מגלגלת כ 22- מיליון שקל בשנה רק מהעיתונות

הכתובה ומחוברות פרסום לשירותי זנות (לא כולל אינטרנט). כחמישה מיליון שקל מהסכום מקורם

בשלושת העיתונים הגדולים, "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ". הסכומים האדירים מסבירים

את סירובם של בעלי העיתונים להימנע מהמשך הפרסום הזה, למרות החוקים האוסרים עליו

מפורשות.

רשויות האכיפה חייבות להרים את הכפפה ולשבור את עיקרון אי- הטיפול בנושא, מתוך חובת ההגנה

על קרבנות העבירה ושמירה על חוסן חברתי מוסרי של המדינה.

העיתון "ישראל היום" קבע כללי משחק חדשים מרגע הופעתו בשוק התקשורת הישראלי,

כשבחר לוותר מבחירה על רווחים ממכירת שטחי פרסום לתחום הזנות. במקום זה, הקדיש העיתון

שטחי פרסום נרחבים למודעות בנושאי זכויות-אדם, פעילות של עמותות חברתיות ומאבק בסחר

בנשים. בשל מדיניות תקשורתית אחראית זאת, זכו עורכי העיתון ב"אות הדרור למאבק בסחר

. בנשים" לשנת 2009

בניסיון הכן והאמיץ לחולל תמורה בתחום זה, הוענק "אות הדרור למאבק בסחר בנשים" באותה

השנה גם לנשיאת מועצת העיתונות, כבוד השופטת (בדימוס) דליה דורנר.

העיתון הכלכלי "גלובס", שמטבעו מיועד לקהל גברי בעל אמצעים, שחלקו עלול לצרוך שירותי-

זנות, צמצם במהלך השנים באופן מבוקר את שטח המודעות האלה, עד שהעלימן לחלוטין במהלך

. שנת 2008

20

כללי אתיקה עיתונאית, הנגזרת מערכים ואחריות חברתית כפי שבחרו ליישם "ישראל היום"

ו"גלובס", הם עניין של תבונה חברתית, אחריות והוגנות ציבורית. האופק התקשורתי מחייב את בעלי

העיתונים האחרים ליזום בעצמם ערכים של עשה ואל-תעשה, ובכך להוביל את המאבק לשמירת

זכויות אנוש.

השפעת המאבק למיגור תעשיית הזנות על המודעות הציבורית

למאבק למיגור הסחר לזנות בבנות ובבני אדם יש הדים ואדוות, הממשיכים להדהד בכל תחומי חיינו.

אלו הם פירות המאבק. ארגוני הנשים מנהלים את המאבק הזה בעיקשות וברציפות, במטרה להעלות

את המוּדעות הציבורית למשקלם של גורמי התיווך המשניים – העיתונים, אתרי האינטרנט, בתי

הדפוס, בעלי נכסים המשכירים דירות ומבנים אחרים למטרות זנות, ונוספים – כבעלי אחריות שווה

לסיוע לעבירת הסחר בנשים.

בשנת 2010 פרסם "גלובס" סדרת כתבות, שחשפה כי יו"ר לשכת עורכי-הדין דאז, יורי גיא- רון

ורעייתו, היו בעלים של חברה שמכרה שטחי- פרסום בעיתונים לצורך פרסום מודעות זנות. ההבנה של

הציבור, כי יש להטיל אחריות על התקשורת במניעת הסחר בנשים לזנות, באה לביטוי בפרשה זו.

ההתעניינות התקשורתית בפרשה זאת הייתה אדירה. ציבור עורכות ועורכי הדין תפס את יו"ר

הלשכה, שאמור לשמש כנציג קהילת המשפטנים בישראל, כמי שבחר להתפרנס מתעשיית-המין,

. המשעבדת נשים לזנות, ולא בחר בו שוב בבחירות שנערכו לאחר מכן, ביוני 2011

מעניין להציץ אל אחורי הקלעים ולראות, כי עו"ד מיבי מוזר, שייצג שנים רבות את "ידיעות

אחרונות" בתיק הפלילי בו הורשעו העיתונים בפרסום מודעות זנות, ייצג גם את יו"ר לשכת עורכי-

הדין היוצא, באישומים התקשורתיים נגדו כבעלים של חברה לשיווק שטחי-פרסום למודעות זנות.

העוצמה והכוח של גופים כלכליים אלו, המניעים את שוק הזנות ונהנים ממנו, היא כל- כך גדולה, עד

כי כך שעו"ד מוזר לא רק הגן על זכות בעלי העיתון לעשות כסף על גבן של קרבנות הזנות, ולא רק

שהגן על יו"ר לשכת עורכי-הדין, גיא רון, מול האשמות בעניין זהה – אלא שגם בכובעו האחר, כיו"ר

ועדת הבחירות המרכזית של לשכת עורכי-הדין, הוא פנה לעיתונים שונים בדרישה שלא לתת במה

תקשורתית לפרסום ברבים של המידע על המועמד לראשות-הלשכה.

האמנם אין לציבור הבוחרות/ים הזכות לדעת במה בוחר המועמד לעסוק לפרנסתו? האם אין זכות

הציבור לדעת ולשקול במכלול שיקוליו לקראת בחירות גם את ההיבטים המוסריים של המועמד?

באחרונה ננזף גיא- רון ע"י ועדת האתיקה של לשכת עורכי- הדין. בכך, העבירה הלשכה מסר ברור: מי

שמרוויח אתנן שמקורו בסחר בגופן של נשים, הוא חולייה בשרשרת המרוויחים מהתעשייה, וייאלץ

לשאת במלוא- האחריות החברתית והמוסרית למעשיו.

אין ספק, כי אילו פרשה כזאת הייתה נחשפת לפני שארגוני הנשים הפמיניסטיות פרצו במאבק עיקש

ומתמיד למגר את הסחר בנשים בישראל, היא לא הייתה משפיעה על תוצאות הבחירות למוסדות

הלשכה, והציבור לא היה מייחס משקל להתנהלות העסקית הלא-אתית של יו"ר הלשכה, שהוא איש

ציבור המתקיים מאתנן של נשים השבויות בעל-כורחן במעגל הזנות.

רוחות חדשות מנשבות והמציאות השתנתה. כאמור, בימים אלה ממש עברה בקריאה ראשונה הצעת

חוק הפללת לקוחות הזנות, אותה יזמו ח"כ זהבה גלאון וח"כ אורית זוארץ. תכלית החקיקה החדשה

מבוססת על התודעה החדשה הרווחת בציבור, כי אין למסד את הזנות, וכי יש לשקם את הנשים,

הנערות והנערים ולחלצן/ם מציפורני הסרסורים הסוחרים השולטים בתעשיית הזנות. כמו-כן, יש

למנוע כניסתן/ם לתעשייה של קרבנות חדשים מקבוצת הסיכון, ולהטיל אחריות פלילית על החוליה

החסרה, שהיא הצרכנים, המניעים אותה בכספם.

21

אחרית- דבר

מסקירה זו עולה בבירור, כי ישנה רשימה ארוכה של עבירות פליליות הטמונות בפרסום מודעות

שירותי זנות ומודעות גיוס לזנות בעיתונים, ביניהן: סיוע לסרסרות, סיוע לסחר בנשים, פרסום

תועבה, הבאת אדם לידי עיסוק בזנות.

רצף פעילות של שנים הביא לשינוי תחיקתי, אבל העיתונים ממשיכים לצפצף על המחוקק ואכיפת

החוקים כלפיהם איננה מתבצעת.

הנה תמצית הפעילות התחיקתית שהתבצעה בכנסת בשבע השנים האחרונות, כפי שפורט בסקירה

זו: בשנת 1995 הוקמה ועדה ציבורית בניסיון לקבוע מדיניות לטיפול בעניין פרסום המודעות,

אולם המלצותיה לא יושמו ע"י העיתונים, למרות התחייבותם ליישם אותן.

לכן, בשנת 1998 הוכנס תיקון לחוק, שחייב את העיתונים לחדול מפרסום מודעות לשירותי-זנות.

למרות התיקון לחוק ולמרות אזהרות מפורשות שקיבל כל אחד מהעיתונים הגדולים, המשיכו

העיתונים לפרסם מודעות כאלה, לצד מודעות לגיוס קרבנות נוספות/ים לעולם הזנות והסחר בנשים.

מאז תיקון החוק, רשויות האכיפה – המשטרה והפרקליטות – נמנעו כמעט לחלוטין מטיפול בנושא.

מציאות זו מקורה בסיבות כלכליות, עקרוניות וביורוקרטיות, והתבטאה בגלגול האחריות בין שני

הגופים, תוך תירוץ תירוצים המצוצים מן האצבע.

במהלך השנים סירבה גם מועצת העיתונות לטפל בנושא, בטענה שהיא נעדרת כלים וסמכות.

בשנים האחרונות היו כמה הדים ואדוות לשינוי, שכללו הרשעתם של העיתונים המובילים בעבירת

פרסום מודעות זנות. אולם, למרות בקשות חוזרות ונשנות, רשויות האכיפה עדיין לא החלו לפעול

כראוי כדי לעקור את התופעה מן השורש.

שוק הזנות בישראל מגלגל כשמונה מיליארד שקל בשנה. סמוך למועד פרסום דו"ח זה, עומד

להתנהל בכנסת דיון, שכותרתו מן הסתם היא: "פרסום מודעות מין והגברת תופעת הסחר בנשים –

כישלון מערכות האכיפה במניעת הפרסומים." למעשה, עצם פרסום מודעות שירותי זנות ומודעות

המגייסות קרבנות חדשים לתעשיית המין, מהווה הפרת החוק ועבירות חמורות בדין הפלילי.

_______________________________________________________________________

עו"ד רוני אלוני- סדובניק היא פעילה פמיניסטית אקטיביסטית בתחום המשפט המגדרי; מייסדת

מג"ע – ארגון נפגעות ונפגעי גילוי עריות ופדופיליה; יו"ר המטה למאבק בסחר בנשים וחברה בוועדת

. המשנה של הכנסת למאבק בסחר בנשים, בשנים 2009-2004

 

 

Exit mobile version